העוצמה שבהתמסרות

הנשלטת שבי תמיד בוערת בתוכי, כמו להבה. לעיתים היא קטנה ורועדת, לא יציבה. לעיתים חזקה, גדולה, מפיצה אור וחום. הלהבה הזו מזינה אותי, ואני מזינה אותה. יש ימים שהיא שואבת מתוכי את האנרגיות, רק כדי להמשיך ולבעור. יש ימים שאני מתחממת לאורה, מתחזקת בזכותה. השיעור הראשון שלמדתי הוא שיש בתוכי להבה. השיעור השני שלמדתי, שזו הלהבה הפרטית שלי. והיא תמיד תהיה שלי, ואין אדם שיכול לגזול אותה ממני. השיעור השלישי שלמדתי, שרק אני יכולה להזין את הלהבה הזו, ורק אני יכולה לוודא שהיא תבער בעוצמה. השיעור הרביעי והאחרון הוא, שאני יכולה לתת מהלהבה שלי כדי לעזור ולהדליק להבות אחרות ולחזק אותן, והלהבה הפרטית שלי לעולם לא תכבה - אפילו להיפך. את שני השיעורים האחרונים היה לי הכי קשה ללמוד. הרבה שנים האמנתי שהנשלטת שבי תלויה ישירות בשולט שלי, שאין לה זכות קיום מחוץ לקשר שליטה. היום אני יודעת שזה חלק משמעותי במהות שלי, בזהות שלי, במי שאני. תפקידו של השולט הוא לעודד את הלהבה הזו, ללמד ולקדם את הנשלטת שלו, ולעודד את הזהות הייחודית שלה. והיום כשאני בטוחה במקום שלי, במהות שלי, ביכולות שלי - אני כבר לא מרגישה שאני בתחרות מ

מה זה אומר, להיות שלו? לבחור להתמסר לבחור לסמוך לשים את עצמי במקום הכי פגיע, אבל להרגיש הכי בטוחה שאפשר. להיות שלו, שייכת לו, כפופה לרצונות ולהחלטות שלו. להיות שלו, לחכות בקוצר רוח לשיחה הבאה, לסשן הבא לתת לו להוביל אותי, קדימה, כל הזמן קדימה ולמעלה. להיות שלו, לשתות בצמא את המילים שלו, לחכות בקוצר רוח שיקרא לי בכינוי שלי, שימיס אותי מבפנים

סוף של יום, הכל כבר שקט בחוץ אבל בתוך הראש המחשבות סוערות. דוהרות, מתנגשות אחת בשנייה, מתנפצות לרסיסים וחוזר חלילה. והחרדה, מזדחלת לה כמו שיירה ארוכה של נמלים. מפלסת את הדרך, מחפשת את הנקודה להיאחז בה. ואני כבר מכירה ויודעת שזו היא, ואני כבר עייפה מהנסיונות להבין מה קרה, למה דווקא עכשיו… ואני כבר מכירה ויודעת שהדרך הכי טובה להתמודד, היא להוריד את הראש ולתת לה לחלוף מעלי, כמו גל גבוה במיוחד. לא להיאבק, פשוט לקחת נשימה עמוקה ולתת לזה לעבור. ובינתיים? להעסיק את עצמי בדברים אחרים. חשובים, שטותיים, לא משנה… העיקר להיות עסוקה, להיות בתנועה. אתמול בחרתי לצלם סרטון הפתעה בשביל האדון שלי. לשלוח לו מייל ארוך שתכננתי לכתוב כבר לפני כמה ימים ולא הספקתי. סיימתי, הרמתי את הראש, והחרדה כבר כמעט והתפוגגה לה.

 הסשן של אתמול היה סוער, קצת אגרסיבי. הסשן של אתמול איתגר אותי, מתח את קצה גבול היכולת שלי עוד קצת ועוד קצת. אתמול היה לי סשן, ומאז אני מרחפת, מסרבת לנחות בחזרה לקרקע. אתמול היה לי סשן, והיום אני עדיין מרגישה חלק מההצלפות. אתמול היה לי סשן, והיום בבוקר לבשתי את הבגדים בתשומת לב, בהקפדה יתרה, כדי לוודא שכל הסימנים  - מוסתרים היטב מתחת לבגדים. אתמול היה לי סשן, ובא לי לצעוק את זה לכל העולם. בא לי שכולם ידעו שאני מרחפת, שאני סופרת את השניות עד הסשן הבא

יש לי קרוב משפחה שנמצא בנישואים ממש לא בריאים, מסוג הזוגות האלה שהכל ביניהם כל כך שבור ומקולקל, שאני לא חושבת שיש אפשרות לתקן. וכבר שנים שהוא והיא מאמללים אחד את השני, וכבר שנים שהם נכנסים אחד לשני מתחת לעור, וכבר שנים שהם רוצים להיפרד אבל מפחדים לעשות את זה. אז היא בוגדת בו והוא בוגד בה, ושניהם אומללים אבל לא מסוגלים לשחרר. מערכת היחסים שלהם גרמה לי לחשוב על זה שלפעמים אנחנו כל כך תקועים בתוך איזו קונספציה, שקשה לנו להקשיב לעצמנו ולמה שעושה לנו טוב. לפעמים אנחנו כל כך שבויים בקודים חברתיים, אנחנו רק רוצים להתאים למסגרת, שאנחנו לא מסוגלים לשלם את המחיר כדי לעשות את הדברים בדרך שלנו. בכל השנים שלי בעולם השליטה נתקלתי בכל מיני מודלים של קשרים זוגיים, של קשרים מיניים, של קשרי שליטה. אפשר להגיד שדיי ראיתי הכל מהכל, ויהיה דיי קשה להפתיע אותי. אם אני מסתכלת על עצמי, לפני עשר שנים נניח? הייתי הרבה יותר ילדותית בתפיסה שלי של איך צריכה להיראות זוגיות. היה לי כמעט בלתי אפשרי לקבל ולהבין שיש עוד דרכים ועוד אופציות, שלא כולם חייבים ללכת לפי המודל הזה של גבר-אישה-חתונה-משפחה וילדים. אבל ככל שאני מת

היו לי ימים קצת מאתגרים, מכל מיני סיבות אישיות ומאוד משעממות... הרגשתי שאני קצת עומדת לאבד את זה. איכשהו האדון שלי תמיד יודע. לא כל כך דיברנו בימים האחרונים, ולמרות הכול, הוא הרגיש שמשהו לא בסדר, שאני לא לגמרי עצמי. אז הוא התקשר, הפתיע אותי. היה לנו זמן רק לשיחה קצרצרה, אבל זה כל מה שהייתי צריכה. איך הוא תמיד יודע להגיד את הדבר הנכון? איך הוא תמיד יודע להגיד משהו שיצחיק אותי, שיכניס את הכל לפרופורציות?? זכיתי. באמת.